פסק-דין בתיק עמ"ה 659/02

זו החלטה בטענה מקדמית שהעלו המערערים, לפיה יש לקבל את הערעורים על הסף ולקבוע כי יש לראות את ההשגה שהגישו כאילו התקבלה, לאחר שקביעת השומות בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן- " הפקודה") נעשתה בחלוף למעלה משנה ממועד הגשת ההשגה.

1.         העובדות:

א.                ביום 30.8.01 הוציא המשיב שומות לפי מיטב השפיטה לשנות המס 1997-2000 למערערת בעמ"ה 660/02 וכן למערער בעמ"ה 659/02 לשנת המס 1998.

ב.                 ביום 25.9.01 הוגשה ע"י המערערים השגה על השומות הנ"ל.

ג.                   משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכם ביחס לשומות, הוציא המשיב למערערים שומות בצו, לפי הוראת סעיף 152(ב) לפקודה.    

ד.                 השומות נשלחו למערערים ביום 24.11.02. תאריך הוצאת השומה המופיע על הצווים הינו- 19.9.02.

2.         המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם איחר המשיב את המועד לקביעת הצווים, לפי סמכותו הקבועה בסעיף 152(ב) לפקודה.

            סעיף 152(ג) לפקודה קובע כי אם תוך שנה מיום שהוגשה הודעת ההשגה לא קבע פקיד השומה את המס בצו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה.

          לטענת המשיב, תוך שנה מיום הגשת ההשגה, על המשיב להפעיל את שיקול דעתו לגבי השומה, ודי בשיגור קביעת השומה למחשב בטווח השנה כדי לעמוד בדרישת הסעיף. המשיב טוען, כי השומה שוגרה למחשב ביום  19.9.02, טרם חלוף שנה מיום הגשת ההשגה.

            לטענת המערערים, תוך שנה מיום הגשת ההשגה על פקיד השומה לשלוח את הצו לנישום. מאחר שהצווים נשלחו לאחר שעברה שנה מיום הגשת ההשגות, יש לראות אותן כאילו התקבלו. המערערים נסמכים על פסקי הדין שניתנו על-ידי בעמ"ה 7050/03 משה סמי נ' פקיד שומה (להלן- "פסק דין סמי") ועמ"ה 8024/04 איקאפוד בע"מ נ' פקיד שומה.

3.         בפסק דין סמי קבעתי כי המועד הקוטע את מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה הוא היום בו נשלח הצו אל הנישום. ב"כ המשיב מנסה לשכנעני בסיכומיו כי קביעתי בפסק דין סמי שגויה וזאת תוך ציון עובדות וטיעונים שהיו ידועים לי בעת כתיבת פסק הדין ושאליהם אף התייחסתי בו מפורשות. כך מציין ב"כ המשיב, כי עמדתי מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 568/78 פקיד השומה נ' יצחק ביר בע"מ, פד"י לג(3) 735 וסותרת את פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים. עוד מציין ב"כ המשיב, כי בסעיף 82 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, שהוא מקבילו של סעיף 152 לפקודה, נאמר במפורש כי תוך שנה ממועד ההשגה יש רק לקבל החלטה, ואין צורך לשלוח ההחלטה לנישום. כפי שציינתי לעיל, בפסק דין סמי התייחסתי לטיעונים הנ"ל והם היוו חלק ממכלול השיקולים שנשקלו בו.

איני רואה צורך לחזור על הנאמר בפסק דין סמי. אני מפנה את ב"כ המשיב לשוב ולעיין בו. 

4.         אני רואה לנכון להתייחס למספר טיעונים שהעלה ב"כ המשיב כנגד פסק דין סמי. ב"כ המשיב יוצא חוצץ כנגד הפרשנות שהוענקה על-ידי לסעיף 152 לפקודה ומציין כי "יש בה כדי לצמצם משמעותית את פרק הזמן שנקבע בחוק לצורך הפעלת שיקול הדעת, וממילא תצמצם את מספר התיקים בהם יכולים פקיד המס לטפל, שהוא מצומצם מלכתחילה בשל כוח אדם מוגבל. פרשנות כאמור עומדת בניגוד לתכלית המרכזית של דיני המס- תשלום 'מס אמת' ומניעת התחמקות מתשלום מס".

מתקשה אני להבין טענה זו - מדוע לא ניתן לשלוח את הצווים אל הנישום ביום בו הם משוגרים אל המחשב, או זמן קצר לאחר מכן? הרי, ככל שדעתי מגעת, פעולה של הדפסה ושליחה היא פעולה טכנית פשוטה שאיננה גוזלת זמן רב. אם כך- מדוע פעולה זו מצמצמת באופן משמעותי את פרק הזמן שעומד למשיב לצורך הפעלת שיקול הדעת?

ב"כ המשיב העלה בפני אף את התנגדותו לאחד מהנימוקים המופיע בפסק דין סמי לפירוש הניתן בו לסעיף 152 לפקודה, ולפיו אין זה סביר לאפשר לפקיד השומה להחזיק בידו את השומה מוסתרת במשך חודשים.

לטענת ב"כ המשיב - "קביעה זו איננה מתיישבת עם אופן עבודתו של פקיד השומה, שכן הנחת צו השומה במגירה איננה תורמת מאומה לפקיד השומה וכמוה כ'אבן שאין לה הופכין', שכן הנישום איננו חייב בתשלום המס כל עוד לא הומצא לו הצו וכל עוד לא הפך ל'סופי', ועד אז אין פקיד השומה רשאי לגבות את המס הקבוע בצו, כך שאין לפקיד השומה כל אינטרס ל'החזיק אצלו את ההחלטה בעניין הנישום' ולשלוח אותה ב'מועד הנוח לו'".

אני מסכימה כי אין כל טעם בכך שפקיד השומה יחזיק אצלו את ההחלטה בעניין הנישום, אולם כנראה שיש סיבות אחרות, שלא הובאו לפני, המביאות את פקיד השומה להותיר החלטות ברשותו. עובדה היא שמקרה של פסק דין סמי הצו הוצא ביום 19.1.03 ונשלח אל הנישום רק ביום 28.4.03, והמקרה בעניין סמי אינו היחיד בו הצווים נשלחים לאחר זמן משמעותי מיום הוצאתם.

5.         ב"כ המשיב טוען לחלופין, כי אף לפי פסק דין סמי אין מקום לקבוע כי השומות במקרה דנן התיישנו. זאת מאחר והטעם היחיד לכך שהשומות לא נשלחו למערערים בתוך תקופת ההתיישנות היה העיצומים שנפתחו אצל המשיב ואצל שע"מ במועד שידור השומות שהשביתו את שירות הדואר היוצא ושנמשכו אצל המשיב עד ליום 19.11.02 ואצל שע"מ עד ליום 11.11.02. (סעיפים 20-21 לתצהירו של מר ליפשיץ). לטענת המשיב, עיצומים ושביתות הוכרו על-ידי המחוקק, בעניינים שונים, כטעם המצדיק הארכת מועדים.

            אף אם אקבל את טענת המשיב כי יש להתעלם מתקופת העיצומים לצורך מניין ימי ההתיישנות, לא יהיה בכך כדי להועיל לו. שכן העיצומים הסתיימו בשע"מ, שהוא לדברי ב"כ המשיב האחראי על שליחת הצווים, ביום 11.11.02. הצווים נשלחו ביום 24.11.02. כאשר לא לוקחים בחשבון לעניין חישוב מועדים ימי שביתה, המשמעות היא כי המועד הקובע הוא בסמוך לסיומה. לא הובאו בפני הסברים וראיות לסיבת העיכוב במשלוח הצווים לאחר תום העיצומים.